חסרה הקלטה
מתוך אתר "זמרשת":
מספרת שולמית לבנת: נחום אריאלי כתב את השיר בהיותו בפלמ"ח, עוד לפני הכרזת המדינה. אני הייתי אז אלחוטאית בשיירות לירושלים,
הוא כתב אותו עבורי והשמיע לי אותו לראשונה באמצעות אלחוט השיירות. נחום נהרג בקרב על הקסטל, ואני גויסתי לצ'יזבטרון, לתכנית הראשונה,
שם שרתי אותו בכל מופע. יותר מאוחר הופעתי בלהקת הכרמל, וגם שם שרתי אותו פעמים רבות, וכך הופץ השיר ברחבי הארץ, בייחוד בצבא,
והיה מזוהה אתי. אחרי שנים הקליטה אותו דרורה חבקין, עם שינויים בטקסט.
הוא כתב אותו עבורי והשמיע לי אותו לראשונה באמצעות אלחוט השיירות. נחום נהרג בקרב על הקסטל, ואני גויסתי לצ'יזבטרון, לתכנית הראשונה,
שם שרתי אותו בכל מופע. יותר מאוחר הופעתי בלהקת הכרמל, וגם שם שרתי אותו פעמים רבות, וכך הופץ השיר ברחבי הארץ, בייחוד בצבא,
והיה מזוהה אתי. אחרי שנים הקליטה אותו דרורה חבקין, עם שינויים בטקסט.
בספר "משפחת הפלמ"ח" כתוב:
שיר זה הוא תרגום חופשי של שיר אמריקאי בעל שם דומה. השיר שייך לנחום אריאלי.
ישנן עוד מילים של נחום, שהפלמ"ח זוכר אותן: בקרב המר על הקסטל, כאשר נאלצו כוחותינו לסגת, נתן נחום, מפקד כח החילוץ,
למ"מ שמעון אלפסי את הפקודה "טוראים לסגת – מפקדים נשארים לחפות!"
ישנן עוד מילים של נחום, שהפלמ"ח זוכר אותן: בקרב המר על הקסטל, כאשר נאלצו כוחותינו לסגת, נתן נחום, מפקד כח החילוץ,
למ"מ שמעון אלפסי את הפקודה "טוראים לסגת – מפקדים נשארים לחפות!"
נחום אריאלי ושמעון אלפסי נהרגו בקרב. שמותיהם חקוקים על אנדרטת הזיכרון של חטיבת "הראל", בבית הקברות הצבאי בקרית-ענבים.
